תאוריית ההתקשרות, אותה פיתח הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי ג'ון בולבי, ושוכללה על ידי מרי איינסוורת, היא אחת התיאוריות היותר בולטות וחשובות בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית, שכן היא מתארת את האופן שבו מערכות היחסים המוקדמות שלנו עם דמויות המטפלים העיקריים, קרי, ההורים בדרך כלל, משפיעות על התפתחותנו הרגשית והחברתית לאורך החיים. לפי בולבי, הקשר הראשוני שנוצר בין תינוק למטפל העיקרי שלו מהווה תבנית לכל מערכות היחסים העתידיות שלו ומשפיע באופן ישירו על האופן שבו הוא תופס את עצמו ואת העולם.
קיימים ארבעה סוגים של התקשרות:
התקשרות בטוחה
ילדים בעלי סגנון התקשרות בטוחה זוכים להורים קשובים ורגישים לצרכיהם, המספקים בסיס בטוח לחקירת העולם ומקור נחמה בעת מצוקה. הם מפתחים תחושת ביטחון פנימית, המאפשרת להם לחקור את סביבתם מתוך ידיעה שיש להם למי לחזור כאשר הם חשים מאוימים או לא בטוחים. היענות זו לצרכים הרגשיים והפיזיים יוצרת הכרה מוקדמת בלגיטימיות של רגשות בסיסיים של האדם כמו פחד, כעס, שמחה או עצב, ומלמדת את הילד שהוא ראוי לאהבה ולהבנה גם כאשר הוא חווה קושי. ילדים אלה לומדים שרגשותיהם וצרכיהם חשובים וראויים לתשומת לב, מה שמוביל לפיתוח דימוי עצמי חיובי ואמונה ביכולתם להתמודד עם אתגרים. בבגרותם, אנשים עם התקשרות בטוחה מסוגלים ליצור מערכות יחסים מאוזנות, המבוססות על אמון ותקשורת פתוחה.
התקשרות נמנעת
ילדים, המפתחים דפוס התקשרות נמנע, חווים לרוב דמויות טיפול שאינן זמינות רגשית או שמגיבות באופן לא עקבי לצרכיהם. הם לומדים להסתיר את הרגשות שלהם ולהימנע מלבטא את מצוקתם, שכן למדו שלא יזכו למענה מספק כאשר הם יבטאו את צורכיהם הרגשיים. אסטרטגיית ההתמודדות העיקרית שלהם היא פיתוח עצמאות מוקדמת והסתמכות על עצמם, לעיתים במחיר של התכחשות לצורך הטבעי בקרבה ובביטחון רגשי. בבגרותם, אנשים עם דפוס התקשרות נמנע נוטים להתקשות ביצירת קרבה רגשית, חוששים מתלות באחרים ועשויים להתקשות בזיהוי ובהבעת הרגשות שלהם. התקשרות נמנעת בזוגיות מתבטאת לעיתים בקושי לבטוח בבן הזוג, נטייה לריחוק רגשי ולהימנעות מאינטימיות, ולעיתים אף בחשש עמוק מאובדן שליטה כאשר מתעוררת תלות הדדית. במקרים מסוימים, דפוס זה מקבל אופי של התקשרות חרדה נמנעת – שילוב של צורך עז בקרבה עם פחד מהתלות שהיא מייצרת, דבר היוצר דינמיקה זוגית מתוחה של משיכה ודחייה בו־זמנית.
התקשרות אמביוולנטית
ילדים המפתחים דפוס התקשרות נמנע וסגנון התקשרות אמביוולנטית גדלים עם דמויות טיפול לא עקביות, שלעיתים מגיבות לצרכיהם ולעיתים מתעלמות מהם או מגיבות באופן לא מותאם. חוסר העקביות הזה גורם לילדים לפתח חרדה ביחס לזמינותן של הדמויות האלו, ולכן הם מגזימים בהבעת צרכיהם ורגשותיהם בניסיון למשוך תשומת לב ולהבטיח את הטיפול שלו הם זקוקים. הם נוטים להיות תלותיים, ומתקשים לפתח עצמאות אמיתית בשל הפחד הבלתי פוסק אצלם מנטישה. בבגרותם, אנשים עם התקשרות אמביוולנטית מחפשים אישור ואהבה באופן אינטנסיבי, חווים רגשות עזים במערכות יחסים ונוטים לדאוג בצורה מוגזמת לגבי דחייה אפשרית.
התקשרות בלתי מאורגנת
ילדים המפתחים סגנון התקשרות בלתי מאורגנת חווים לעיתים קרובות טיפול שהוא מפחיד, מזניח או פוגעני, שבו דמות הטיפול היא גם מקור הנחמה וגם מקור הפחד. מצב פרדוקסלי זה יוצר קונפליקט בלתי פתיר אצל הילד: האדם שאמור להגן עליו הוא גם זה שמעורר אצלו את תחושת הסכנה, מה שמוביל לתגובות סתורות ובלתי עקביות במצבי לחץ. ילדים אלה עשויים להציג התנהגויות מוזרות או סותרות, כמו קיפאון, או התקרבות להורה תוך כדי הסטת המבט. בהתאם לתאוריית ההיקשרות, הם מתקשים לפתח אסטרטגיות עקביות להתמודדות עם מצוקה רגשית ועלולים לסבול מבעיות ויסות רגשי משמעותיות. התקשרות לא מאורגנת נחשבת לאחד מדפוסי ההתקשרות הפגיעים ביותר, והיא מזוהה עם סיכון גבוה להתפתחות פתולוגיות רגשיות ונפשיות בהמשך החיים. בבגרותם, אנשים אלה נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח הפרעות נפשיות שונות, לחוות קשיים במערכות יחסים ולהתקשות להתמודד בניהול מצבים מלחיצים שונים.
הקשר בין התקשרות בטוחה ליחסי אמון בין הורה לילד
התקשרות בטוחה נוצרת כאשר ההורה/המטפל מגיב באופן עקבי, רגיש ומותאם לאיתותים ולצרכים של הילד, מה שמבסס את האמון הבסיסי שהילד מפתח כלפי העולם. דרך האינטראקציות היומיומיות, לומד שהילד שהוא יכול לסמוך על ההורה שיהיה זמין עבורו ברגעי מצוקה, ושהצרכים שלו יזכו למענה מתאים, מה שיוצר בסיס חזק לאמון הדדי. בהתאם לפירמידת הצרכים של מאסלו, תחושת ביטחון ויציבות זו ממלאת את אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של הילד – תחושת ביטחון רגשי ופיזי והיא מהווה תשתית חיונית להתפתחות גבוהה יותר של הערכה עצמית, שייכות ומימוש עצמי. היכולת של ההורה להבין את הילד ולהגיב אליו בצורה אמפתית, מאפשרת לילד לפתח אמון לא רק בהורה, אלא גם בעצמו וביכולתו לווסת את רגשותיו, כך שיחסי אמון אלה הופכים למודל פנימי עבור הילד, שמשפיע על האופן שבו הוא ניגש למערכות יחסים עתידיות ועל יכולתו לבטוח באחרים.
